איור של עמר הופמן מתוך "דרושה תאומה". גחמה פרועה ויפה
יערה שחורי לא מממשת את הפוטנציאל הקומי שטמון בסיפור על ילדה המחפשת אחות בלב ובנפש; ציפור פרומקין מיטיבה לתאר תרנגולת שמורדת בפטריארכיה
עופרה רודנר
"תליתי אתמול מודעה על חומה, / ציירתי גם שמש עם קצת אדמה, / באמצע יש לב בתור חתימה, / וגם בקשה חשובה פי כמה: / הקשיבו הקשיבו! / מי שרק מעוניין / להיות תאומה שיגיע לכאן / (קומה 3, דירה 7, בתוך הבניין). / והיום בחמש ועשר דקות / חיכו חמישה בחדר מדרגות: / ילדה בשם איה שגרה בעיר, / ילדה, שמה לילך, שאוהבת לשיר, / ילד קטן שקוראים לו יפתח, / כלב אחד קצת מלוכלך, / ואיש עם זקן במראה דחלילי — / כולם באו לבית שלי" (מתוך "דרושה תאומה")
"דרושה תאומה" הוא ספרה הראשון לילדים של יערה שחורי, שכתיבתה למבוגרים (בשירה ובפרוזה) מיוחדת בנימה האישית והאינטימית שלה. על כריכת הספר החדש מובטח סיפור "על הדברים שהופכים חברות לאמיתית": "יום אחד קמה ילדה ומחליטה שהיא צריכה תאומה... זאת אפילו לא חייבת להיות ילדה — העיקר שתהיה אחותה בלב ובנפש". כל אלה מעוררים ציפיות לספר שצולל אל יחסי אנוש אינטימיים מסוג "אחיות" — ואמנם הגיבורה המספרת בוחנת מועמדים פוטנציאליים בקרב בני האדם. אבל המשאלה שלה מתגשמת לבסוף בדמותו של כלב נאמן, "ומאז אנו שניים באופן קבוע / ממש צמד חמד וזוג די פרוע... אפילו אני לפעמים מתבלבלת / כשאחד מאיתנו נובח על דלת".
את האנטי־קליימקס הזה אפשר לפרש לשני כיוונים: או שמדובר בקומדיה מתוחכמת, שעוסקת בעליונות הכלב על האדם ומתחזה לעוד ספר רגיל על "חברות"; או שמדובר בקומדיה קונבנציונלית על ילדה שרצתה כלב — ובמקרה כזה, המועמדים האנושיים הם רק תוספות מיותרות שהשתרבבו לסיפור. הבעיה היא שקשה להחליט לאן הספר חותר כי לא ברור איפה הלב שלו ומה המניע העלילתי שלו.
באופן טבעי, מתבקש קודם כל לחפש את הלב של הספר ביחסי החברות עם הכלב. אבל היחסים של הילדה והכלב מתוארים בחופזה ובנימה לא אישית. לכלב אין אישיות משלו, הוא והילדה הם גוש אחד של "אנחנו" (אלא אם כן הילדה מאשימה את הכלב: "אם הביתה אביא ערימה של עלים / או אשאיר בסלון זוג סנדלים"). ולמעשה, עד שהכלב גונב את ההצגה, רוב העלילה מתבזבזת על מיונים למקצה הנפש התאומה, בשיטת האלימינציה ועל פי סטנדרטים שרירותיים: המועמד המזוקן מסרב לצחוק, לכן הוא לא עונה על הדרישות; הילד יפתח מסרב לגדול, לכן הוא לא מתאים; והילדה איה עפה מהתחרות רק כי השם שלה לא מתאים. בקיצור, במקום לספר על היחסים עם הכלב התאום בלב ובנפש, העלילה בורחת אל הקונבנציה המוכרת לנו כל כך מספרות הילדים הקלאסית ומגלגוליה בספרות הניו־אייג' לגיל הרך — הגיבורה מחפשת כאן, מחפשת שם, עד שהיא מוצאת את הכלב שמתחת לאף.
נשאר אם כך לחפש את הלב של הספר, או לפחות את המניע שלו, בקומדיה שחותרת תחת הציפיות לעוד ספר על "חברות". ובאמת, בשלד העלילתי טמון פוטנציאל קומי נפלא — למניפסט של אנוכיות ילדותית, למניפסט אנרכיסטי על ילדה שאוהבת ללקק פירורים מהרצפה, או אולי לפרודיה על סיפורי החיפוש העצמי ועל ילדות בעידן תוכניות הריאליטי.
בקטעים הטובים של הספר מתקבל הרושם שהקווים הקומיים האלה הם הלב המקורי של העלילה. ובקונטקסט כזה אפשר לפרש את העלילה כולה כגחמה פרועה ויפה של אחר הצהריים — הגיבורה ערכה תחרות ריאליטי מדומיינת בין קומץ שכנים המומים, שנקלעו לחדר המדרגות, כדי שיהיה לה תירוץ לקבל כלב. לשם גם מושכת הפרשנות של המאייר המחונן עמר הופמן. אבל הטקסט חוזר ומתעקש לפרש ולמצוא היגיון בגחמה, ובעיקר, החריזה היא שמסרבלת את המומנטום הקומי: "האיש המזוקן ביקש אז סליחה. / הוא אמר: 'תשמעי, בעניין ה־חה־חה, / זה לא אפשרי, כי אין פה ספק, / אני, ילדתי, בכלל לא צוחק!' / והלך. / אמרתי: / 'בלי לשאול מי ובלי לומר מה / עדיין דרושה לי מאוד תאומה! / שיסתכלו ויגידו: "כמה גדלת! / בטח אכלת תפוחים וסלט". / (אפילו שאני בכלל לא גדלתי, / אפילו שדי ומאוד השתדלתי). / כי גם בחשבון התרגיל הוא די קל: / אם ילדה היא פי שתיים — הגובה מוכפל!'"לכן "דרושה תאומה" נשאר קרוע בין קומדיה פסיכולוגית לא ממומשת ובין קומדיית שטות פרועה, שגם היא לא מצליחה להתממש במלואה — והתוצאה היא קומדיה קלילה עם כלב, מאוירת להפליא אבל קצת מפוספסת.
נשברו לה הביצים
"אלופת המטילות" הוא ספרה החדש של ציפור פרומקין, והפעם, לראשונה, לא בפרוזה אלא כפיקצ'רבוק עם חרוזים, לגיל הרך ולכל המשפחה. גיבורת הספר היא מרמלד, שגרה בקצה המושב, "שם צומחים לולים במקום עצים", ומטילה "ביצים, ביצים, ביצים / ...שנה אחר שנה / בלי שיום אחד תחסיר / כי מקומה של תרנגולת / הוא בלול או בסיר". אלא שיום אחד נמאס למרמלד, והיא "התחילה לפקפק, פקפק פקפק / ובמקום להטיל ביצים היא הטילה ספק". זהו אם כן סיפור על מרד של תרנגולת חופש אחת קטנה בפטריארכיה, ופרומקין שוב מבריקה — בעלילה, בסגנון הלא מתאמץ, בחריזה המוזיקלית והמתומצתת. את הספר איירה לירון כהן, המאיירת הקבועה של הוצאת צילי, וגם היא מבריקה כהרגלה. זוהי יצירת אמנות קטנה, מלאה חן ורוח שטות פרועה. לא לטבעונים בלבד.
נערך לאחרונה ב: