ואני אתחיל (רק על עצמי לספר ידעתי)
שמי שרון.
אני אהיה בת 41 בעוד יומיים
נשואה כבר כמעט 15 שנים.
אמא לבן גדול - בן 11, ולתאומות חמודות בנות 6. הוא בכיתה ו', הן ב-א'.
גרה בבאר שבע. עובדת במפעל תעשייתי גדול פה באזור.
כשהצטרפתי לתפוז, לפני המון שנים, בחרתי כינוי על שם הגברבר שהיה מרכז חיי. אז השנים חלפו, לחיי נכנסו עוד אנשים נוספים, אבל הוא עדיין מרכזי מאוד. וחוץ מזה - לא בא לי לשנות כינוי כל פעם. אז זה נשאר.
אבל לא. אם במקרה מישהו תוהה - אופיר זה לא בעלי.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני בן אדם גדול. גבוהה. רחבה. שמנה.
זה מעולם לא הפריע לי. עד שנולדו הילדים. עד שהגעתי למסקנה שהרגלי האכילה שלי הם הרגלי האכילה שאני מלמדת את הילדים שלי. כמה שאני אלמד אותם הרגלי אכילה נכונים - 3 ארוחות ביום, מול שולחן, עם מגוון.... בסופו של יום - הם מחקים אותנו. והרגלי התזונה שלי זה משהו שממש ממש ממש לא כדאי להוריש הלאה.
בטח שלא כאשר אבות המזון שלי הם פיצה, שוקולד, ודיאט קולה. בטח שאני אוכלת רק ארוחה אחת ביום, אבל בארוחה הזו מסוגלת לאכול מגש שלם של פיצה, מנה ענקית של פסטה, לשתות עם זה בקבוק משפחתי של דיאט קולה, ולקנח בחבילת שוקולד.
התובנה הזו, שהילדים הם מראה של ההורים (בשינויים ובשדרוגים, אבל עדיין מראה שלנו), הביאה אותי לחפש תמיכה. מישהו לחלוק את המחשבות שלי, את התובנות שלי. מישהו שיעודד, יקשיב, יצעק אם צריך...
אבל הרבה יותר קל לי בצורה וירטואלית.
ופה אני מגיעה לפואנטה - מה אני מחפשת בפורום?
לא מחפשת אנשי מקצוע. בשביל זה יש לי את קופת חולים, שומרי משקל, חלי ממן, אכלנים אנונימיים ועוד המון כאלו.
אני מחפשת פורום תמיכה. פורום חברתי שידע לחבק ולחזק את מי שרוצה או צריך. ידע להגיד "We love you Sharon" כמו בסרטים האמריקאיים. אבל גם ידע לחלוק עיצה, ואוזן קשבת, ואפילו גערות וצעקות (וירטואליות או אמיתיות) כשצריך.